top of page
איך הגעתי לסריגה – ולאן היא הובילה אותי
שמי אלמוג, ואני סורגת מאז שאני זוכרת את עצמי.
אבל האמת היא שזה התחיל ממקום עמוק הרבה יותר.
כשהייתי בת שש – ההורים שלי התגרשו.
כשהגענו לגיל שתים־עשרה, העובדים הסוציאליים הכריעו שנעבור לגור עם אבא.
זו לא הייתה בחירה שלנו – וזה הורגש.
היינו שתיים.
שתי ילדות שקטות, שמחפשות שפה אחרת להתבטא בה.
אחותי בחרה מוזיקה.
אני בחרתי חוטים.
לא הבנתי אז מה אני עושה.
רק הרגשתי שזה מרגיע אותי ומספק לי שקט, רוגע וביטחון.
הסריגה נתנה לי תחושת שליטה.
בכל מקום שבו הייתי, גם כשלא ידעתי מה יקרה מחר היו לי חוט, מסרגה, וקצב פנימי שאף אחד לא יכול היה לגעת בו.
מאז עברו שנים רבות, אני בת 36, אמא לשלושה בנים בעצמי, והעסק שלי – הפך לבית לנשים וילדות רבות.
אני מאמינה שסיבוב אחרי סיבוב, עין אחרי עין –אנחנו לא רק יוצרות בובות.
אנחנו יוצרות משמעות.
אני לא יודעת איפה זה יפגוש אותך,
אם את מחפשת שקט, חיבור, ריפוי – או פשוט מקום משלך.
אבל אם משהו בסיפור שלי נגע בך,
אולי גם לך יש משהו שרוצה להיסרג החוצה.
רוצה להתחבר או לגלות את המשמעות שלך דרך חוטים?
bottom of page